<h1>המנהיג הלכ' ראש השנה</h1>
<h2>דף טז.</h2>
ואמ' ר' יצחק למה תוקעי' ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן, ומדתלי טעמ' בעירבוב שטן למדנו שאם שמע תקיעות דמיושב ולא מעומד או מעומד ולא מיושב שנטרפה לו שעה יצא, דעיקר המצווה תשע תקיעות ותו לא, ותנן [ל"ג ע"ב] מי שבירך ואחר כך נזדמן לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג' פעמי', ותנן סדר תקיעות שלש שלשלש שלש, וא"ר יוחנן שמע [תשע] תקיעות בט' שעות ביום יצא, מט' בני אדם כאחד לא יצא, בזה אחר (לא) זה יצא, ואף בסירוגין, ואף כל היום כולו, ובלבד על הסדר, ובירושל' תקיעות אפי' שומען כל היום יצא, והוא ששומען על הסדר, ובבבלי ברכות ותקיעות דכל השנה אין מעכבות זו את זו, אית מפ' שאם הקדים אהבת עולם ליוצר אור כדאי' בפ' (היה קורא) [מאימתי] [ברכות י"א ע"ב] ובפ' אמ' להם הממונה [תמיד פ"ה מ"א], ובירוש' דפ' היה קורא ובשעת הדחק כי התחיל בעניין התמיד שהיו משכימי', ואיכא דאמ' ברכות ותקיעו' שלתעניו' אם הקדים ברכה לחבירתה משש הנוספות מי שענה והקדים תרועה לתקיעה, אבל ברכות דר"ה וכפור ותקיעותיהם מעכבות שאם הקדי' זכרונו' ושופרות למלכיות ותרועה לתקיעה לא יצא, כדאמ' הקב"ה [ט"ז ע"א] אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרו', מלכיות כדי שתמלכוני עליכם, זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. וסדר התקיעו' פשוט' לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע, ותנייא בתוס' תקיעות וברכות בין שהקדים ברכות לתקיעות או תקיעות לברכות יצא, וביחיד, אבל ציבור לא יצא, דתנייא כשהוא שומען שומען כו' למעלה. ויחיד שלא יתקע חבירו תוקע לו, ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו, פי' שלא התפלל ברכות שלר"ה. למדנו מזה דיחיד נעשה שליח לחבירו יחיד להוציאו ידי חובת מצות שופר, וכן במגילה, וכן בכל המצות, אך אין היחיד נעשה שליח לחבירו להוציאו מידי חובת תפילה אלא כשהוא שליח ציבור, ודאמרי' בסוף פ' ראוהו ב"ד [כ"ט ע"א] כל הברכו' כולן אע"פ שיצא מוציא במידי דהוייא חובת יחיד וחובת ציבור בכל המצוות דיחיד נעשה שליח צבור וליחיד ואע"פ שיצא מוציא, אבל תפילה וכיוצא בה דאין שליחות ביחיד אלא בעשרה אין היחיד נעשה שליח להוציא חבירו בין יצא בין לא יצא אלא בציבור. ה"ר יצחק בן גיאת.
<h2>דף כז.</h2>
היום הרת עולם פסוק הוא, ורחמה הרת עולם, היום הריונו שלעולם, כדאמ' רבא כמאן אמרי' זה היום תחילת מעשיך כו' כמאן כר' אליעזר דאמ' בתשרי נברא העולם בר"ה פ"ק. ותוציא לאור משפטינו קדוש, והאומ' ותוציא לאור משפטינו היום לא כיוון יפה שאין בדין להחזיק את עצמינו כצדיקי' גמורי' שנכתבי' לאלתר לחיים כ"א כבינוניים שתלוין ועומדי' עד יום הכיפורי'. כך קיבלתי בצרפת.
<h2>דף ל.</h2>
וכת' רב עמרם ז"ל, כי היה מנהגם אחר סיום התפי' לעשות תרועה לבדה לערבב את השטן וכן מנהג בשתי ישיבות. ורבי' היי ז"ל כתב לא בתורת מנהג אנו עושין, אלא מדכי אתא רב יצחק ואמ' כי מסיים שליח' דציבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אודניה מקל תקיעא דבירוש', הא למדת שכל היחידים היו רגילין לתקוע אחר התפי', ואם אינן עושין אין עיכוב בדבר, שכבר יצאו ידי חובתן.
<h2>דף ל:</h2>
(בפ"ק) [בפרק בתרא] בר"ה, בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים לבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלין אותן אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעל' נוהגי' אותו היום קודש ולמחר קודש. פי' במנהג דעלמ' משלימ' אותו בקדושתו אחר שהתחלנו להקדישו, אבל עיקר קדושה משני הוא מכיון שאין מקבלים העדים בראשון מן המנחה ולמעלה וחשבון המועדות לדידהו משני. מיכאן למדנו שיש לנו לברך שהחיינו בשני כבראשון שאם מנהגינו לעשות השני ימים כבזמן הבית על יד מנהג האבות עיקר קדושה לדידהו הוי משני כדאמ', וא"כ יש לנו לברך שהחיי' בשיני יותר מן הראשון, ואם משום ספק (אין) [אנו] עושין (אותו) [אותן] שלא נתברר לנו היאך עושין אותן בארץ ישראל הוו להו כשני ימים טובים שלגליות דמברכין זמן בתרווייהו מספק, ואע"ג דשני ימים טובים שלר"ה קדושה אחת היינו לעניין מוקצה ונולד כדאמ' רבא בריש מסכת י"ט, [ד' ע"ב] הילכתא כוותיה דרב בהני תלתא בין לקולא בין לחומרא חדא האי, ושבת וי"ט קדושה אחת הן, ונולדה בזה אסורה בזה, ושני ימים טובים שלגליות נולד' בזה מותר' בזה שהן ספק, אבל לעניין זמן מברכין בכל ימים טובים בין בשלגליות בין בשלר"ה בשני לילות. כך קיבלתי בצרפת בשם רבי' יוסף טוב עלם, ובשם רבי' יעקב זצ"ל. אב"ן. וכן מנהג צרפת ובפרובינצ'.
<h2>דף לב.</h2>
בר"ה אומ' זכרי' לחיים באבות, מי כמוך בגבורות, ובאתה קדוש, ובכן, ובכן ובכן, עד המלך הקדוש, כדאמ' בסוף מאמתי קורין, [י"ב ע"ב] בכל השנה אומ' האל הקדוש, האל המשפט, ומר"ה ועד יום הכי' אומ' המל' הקדוש והמלך המשפט, ופסקי' הכי המלך הקדוש המלך המשפט, ואם אמ' האל הקדו' והאל המשפ' לא יצא, וצריך לחזור לראש אם טעה בהאל הקדוש (חוזר ואומ') [ויאמר] המל' הקדוש, ואם טעה בהאל המשפ' חוזר למקומו שפסק ויאמ' המ' המשפט לפי שהמלך יושב על כסא רחמי' באילו הימים. האומ' זכרינו לחיים טובים הרי זה פקח ומשתכר, ואע"ג דכי יהיב רחמ' שבע' לחיים הוא דיתיב לא כל אדם זוכה בה, ועוד צא ולמד [מ]פילג' בגבעה [יומא ע"ג ע"א] על שלא בחנו אם לנצח אם להנצח ראה מה היה סופם, ולבסוף שבחנו עלתה להם והצליחו. אב"ן. וכן מנהג צרפת. וכן וכתוב לחיים טובים, וכן בספר חיים טובים.
אתה בחרתנו יעלה ויבוא, מלוך, והשיאנו. בכל צרפת [אין] אומ' והשיאנו בר"ה וכיפור, לפי שברכת המועדי' לא נכתב' אלא בג' רגלי' שנ' עליהם איש כמתנת ידו, כך קבלתי מרבותיי בצרפת, והשיאנו, מלשון והשיאו אותם והטעינינו, ויש אומ' כמו תשא ובאת. מנהג כל ישראל להתפלל בכריעה בר"ה וכיפור לפי שאנו תולין בהם בדין, וכל התלוי ועומד בדין דינו להתפלל בכריעה, שכן מצינו בשלמה המל' ע"ה ויהי ככלות שלמה להתפלל אל יי' קם מכרוע וגו', ומלך נדון בכל יום, וצא ולמד מדניאל שהלשינוהו על התפילה, מה כתי' ביה וזמנין תלתא ביומ' הוה בריך על ברכוהי ומצלי ומודה קודם אלהיה, כך מצ' במדרש. אב"ן. ודברך אמת מלכינו וקיים לעד מנהג לאומרו בכל גבול ישראל. ויש לי סמך בפרקי ר' אליעזר פ' י"ח, בין השמשות ע"ש גורש אדם מגן עדן שנ' אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמ' נדמו, ובא שבת ונעשה לו סניגור והליץ עליו יושר, ובמדרש תילים עקר הסמך במדרש, שמעה יי' צדק, לעולם יי' דברך נצב בשמים וגו', למשפטיך עמדו היום וגו', אמ' דוד לפני הקב"ה רבונו שלעולם דברך שהצבת לאדם הראשון ביום הזה לדון את בניו ברחמ' כאשר דנתו ובא השבת והליץ עליו יושר כן תעשה לנו, לפי (שבכ"א) [שבכ"ה] באלול נברא העולם כדאמ' בבראשי' רבא וסדר עולם רבא, ופרקי ר' אליעזר ויום ל' שלאלול שהוא ר"ה נוצר אדם ליום דין ושלו'. אב"ן.
ואמ' רב פלטוי, שיש שנוהגין לומ' יעלה ויבוא, ויש שאין אומ' אותו אלא במוסף בזכרונות, והכל כמנהג, ואין להקפיד בזה. וצריך לומ' ותתן לנו י' א' באהבה מועדי' לשמ' וחגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה ויום מקרא קודש הזה וכו'. ויר' לי הטעם משום דקיימ' לן כר"ג [מו"ק י"ט ע"א] דר"ה וי"ה כרגלים לעיניין אבל, וכולהו מועדי יי' מקראי קודש איקרו, וכן מנהג ספרד בימים טובי' וחוליהם לומ' את יום פל' הזה ואת יום מקרא קודש הזה, אבל בצרפת ובפרובי' אין אומ' את יום מקר' קוד' הזה, ויש לי סמך למנהג ספרד דתניא (בספרי) [בספרא] יכול לא יהא יום הכיפו' מכפר' אלא א"כ התענה בו וקראו מקרא קודש וכו'. ובירושל' ובמכילתון [חגיגה י"ח ע"א] בפלוגת' דר' יאשיה ור' נתן, ר"ח יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה, מה לר"ח שאין קרוי מקרא קודש תאמ' בחול המועד שקרוי מקרא קודש, ודין הוא שיאסר בעשיית מלאכה, פי' אלא לצורך המועד, או אין לו מה יאכל או בדבר האבד שהתירו חכמי', וא"ר עקיבה הרי הוא אומר אלה מועדי יי' מקרא' קודש. הא למדת שכל המועדי' נקראו מקרא קודש. וכן מצ' במס' סופרי' [פי"ט] שצריך לומר במועדי' את יום פלוני הזה [ואת יום מקר' קודש הזה אבל מאחר שאנו אומ' את יום פלוני הזה] זמן חרותינו באהבה מקר' קודש זכר ליציאת מצרים, למה יזכיר שני פעמי' (בחג המצות) ודיו בכך כמנהג צרפ' ופרובינצ'. וכן כת' רבינו היי ז"ל, אין אומ' בבבל בעבודה אלא ביום חג פלוני הזה אבל במוסף אומ' מקרא קודש זכר ליצי' מצרי', וכן כת' רב עמרם. וכן נהגו בכל גבול ישראל, זולתי בספרד. אב"ן.
ובצרפ' ופרובינצ' נהגו לומ' מר"ה ועד הכפור אבינו מלכי', ולא נהגו כלל בספרד. ויש סמך למנהג צרפת, דאמ' בתעני' [כ"ה ע"ב] פרק [שלישי מעשה] בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמ' כ"ד רננות ולא נענה ירד אחריו ר' עקיבא ואמ' אבינו מלכינו חטא' לפניך, אבינו מלכי' אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכינו רחם עלינו, ונענה. אב"ן ביסוד העמרמי. ויש שחותמי' בר"ה והנחילינו בשמחה משפטי צדקך, ובשאר מועדי' והנחילינו יי' אלהי' בשמח' ובששו' מועדי קודשך, ואין בזה שינוי מטבע הברכות. ובצרפ' וקדשנו במצוותי', ודברך אמת וקיים לעד וכו'.
למוסף, המנהג כך שליח ציבור לאחר כהלכתן אומר עלינו לשבח ואוחילה לאל שהוא רשות, על כן נקוה לך ועשר מלכיות וזכרונות ושופרות, ג' מן התורה, ג' מכתובי', ג' מנביאי', ומשלים בשלתורה, ומ"מ הלכה כר' יוחנן בן נורי שאם אמ' אחד מן התורה, אחד מנביאי' ואחד מכתו' יצא, מלוך והשיאינו, ובצרפ' אין אומ' אותו, ומתחילי' וקדשנו במצוותי' כו', ותוקע קשר"ק.
ומנהג צרפת לומ' השליח ציבור אחר המלכיות ארשת שפתינו יערב לפניך קול תרועתי' אל רם ונישא מבין מביט מאזין ומקשיב קול תרועתי' ותקבל ברחמ' וברצון סדר מלכיותינו קדוש, וכן לזכרונות, וכן לשופרות, וכן כתב רב עמרם, אך בספרד ובפרובי' אין מנהג לאומרו.
ומנהג צרפת אחר הקדושה אומ' החזן כי מקדישך כערכך קדשת נאה לקדוש פאר מקדושי' כו', ובכן יתקדש שמך יי' אל' עלינו ועל ישראל עמך ועל ירוש' עירך וקדשך ועל מלכות בית דוד משיחך ועל ציון משכן כבודך ועל מכונך והיכלך. ויש לי סמך במדרש, לפי שמאסו להם ישראל בימי ירבעם בן נבט בג' דברים, במלכות שמ' ובבית המקדש, ובמלכות בית דוד, שנ' ראה ביתך דוד איש לאהליו ישראל, ראה ביתך דוד זה בית (המקום) [המקדש] שמאסו להם, איש לאהליו ישראל, שמאסו במלכות בית דוד, ואל תיקרי לאהליו אלא לאלהיו, שמאסו להם מלכות שמים, ואינן נגאלין עד שיבקשו שלשתן, שנ' ובקשו את יי' ואת דוד מלכם ונהרו אל יי' ואל טובו באחרית הימים, ובברכת בונה ירושל' תקנום חכמ', ומבואר בהלכו' (סעודה) [שבת]. אב"ן.
וט' ברכות שאנו אומ' בתפי' מוסף בר"ה, אמרי' בירושל' במסכת ר"ה, אמ' ר' אמי קרטיגנאה כנגד ט' אזכרות שאמ' חנה בתפילת' וכתי' בההיא פרש' יי' ידין אפסי ארץ, הרי ביום הדין (מדכתי') [מדברת] וחנה נפקדה בר"ה כדאמ' בר"ה [י' ע"ב] ג' עקרות נפקדו בר"ה. ירושל' בפרק במ' מדליקין ובפ' בכל מערבי', [פ"ג ה"ט] מודים חכמ' לר' יהודה בשני ימים טובים שלר"ה מתקנת נביאי' הראשוני' מי גרם להם להיות שומרי' [שני] ימים [בסוריא על שם שלא שמרו יום אחד בארץ והם סוברים שמקבלין שכר על שני ימים] ואין מקבלי' שכר אלא על יום אחד, וה"ה לשתי חלות בסוריא דר' יוחנן קרי עלייהו וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים, כך מצאתי ושלום.
ובמקום שיש שליח ציבור אין יחיד אומ' עלינו לשבח, יסוד העמר' [וכן] (ו)מנהג צרפת, אך בפרובי' ובספרד ראיתי היחידי' אומ' אותו אף בציבור ואיני יודע חילוק בין יחיד לציבור. ומשלימין התפיל'.
<h2>דף לב:</h2>
ואין אומ' הלל בר"ה, מדתנן העובר לפני התיבה בי"ט שלר"ה השני מתקיע, ובשע' ההלל הראשון מקרא את ההלל. מדקאמ' ובשעת ההלל מכלל דבר"ה לא אמרי' הלל. ומפו' לעיל בהלכו' הלל. השני מתקיע המתפלל המוסף ובשעת השמד שנו. ירוש', ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע, פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאי' סבורי' עליהם היו הולכי' ובאים, עמדו עליהם והרגום, נמנעו מלתקוע ותקעו בתפי' מוסף מגו דאינון חמיין להון קרו את שמע ומצלו, וקרו בתורה ומצלו ותוקעי' אינון אמרי' בנימוסיהון אינון עסוקי' ולא אשגחו, ואע"ג דבטיל שמדא תקנתא מיהא לא עקרא. ואמ' רב היי ז"ל, מדקאמ' השני מתקיע ולא תוקע מכלל שצריך אחר לתקוע ולא החזן, אבל איסור אין בו, על כן אם יש אחר לתקוע יתקע, ואם לאו יתקע החזן. ואחרי שאין בו הלל כי הוא יום הדין אחד ר"ה וכפור שחל להיות בשבת אחרי שבע ברכות למנחה אומ' צדקתך וצדקתך צדקתך, כשבת לבדה אחרי אבינו מלכינו בין למאן דסבירא ליה דצידוק הדין הוא לכבוד משה רבי' ע"ה, בין למאן דסבירא ליה דלאו הכי הוא. ומפרש במנחה לשבת.
<h2>דף לג:</h2>
וכן אמ' רב היי ז"ל והלכה רווחת בישראל לברך לשמוע בקול שופר, ולא תזוז מינה. ויראה לי שאין לו לברך לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמנהג צרפת, וכמו על מקרא מגילה, מפני שמגילה יוצא בה בקריאה לבדה, אע"פ שלא השמיע לאזנו כדאמ' בברכו' [ט"ו ע"א] נמצא שהקרי' עקר, אבל תקיעת שופר צריך שישמע התוקע קול שופר ואם לא שמע לא יצא, כדאמ' התם [ר"ה כ"ח ע"א] זימנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור, ואם היה אדם תוקע בבור ואדם שהוא חוץ לבור אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא, נמצא שהשמיעה עיקר ולא התקיעה, שאין הבנת הלב תלוי בה, אבל במגילה שכוונת הלב תלוי בה דיי לו בקריא' בלא שמיעה כקריאת שמע. אב"ן. וביסוד העמרמי לתקוע בשופר, וכן רוב המקומות באלמנייא, וכן בצרפת אומ' על תקיעת שופר ולא ייתכן, אך בפרובינצ' וספרד לשמוע בקול שופר וכן עיקר, כמנהג רבי' היי ז"ל.
וכתב רב היי ז"ל, שכן המנהג וראוי לעשות שמשעה שבירך התוקע לשמוע בקול שופר לא יסיח כלל, וכן הציבור עד שישלימו כל התקיעות מיושב ומעומד ואין צריך לברך בתקיעות מעומד, שדעת המברך על כל התקיעו', ואעפ"כ אם סח אינו חוזר ומברך, דנמצאת ברכה שאינה צריכה ועובר על לא תשא, ואם נאנס ולא יכול להשלימ' כולם, יעמוד אחר תחתיו ששמע הברכה ואינו צריך לברך, לפי שאין מברכי' לתקוע אלא לשמוע, וכיוון ששמעו כולן יצאו ידי חובתן שלברכה, אבל אם בא מחוץ זה התוקע השני ולא שמע הברכה חייב לברך. וכן מצאת' בשם רבי' מאיר ז"ל מצרפת בפ' כסוי הדם, [חולין פ"ו ע"ב] א"ר חנינא מודה ר' יהודה דהסח בין שחיטה לשחיטה חייב לחזור ולברך דמאחר דאי בעי שחיט ליה לעוף שני אי בעי לא שחיט הסיח דעתו מברכה הראשונה שכבר גמר מצוותו, וכן אמרו [מנחות ל"ו ע"א] הסח בין תפילה לתפילה חייב לחזור ולברך, שהרי כשסח בנתים הרי גמר מצותו שבירך שהרי תפילה שליד אינה מעכבת שלראש ולא שלראש את שליד, ועל כן הסיח דעתו מן הברכה וצריך לחזור ולברך, אבל מצווה שבירך עליה והפסיק וסח בנתים ולא סגי (אלא) [שלא] יקימנה וישלימנה אין צריך לחזור ולברך, שהרי לא הסיח דעתו מהברכה שבירך על אותה מצווה שהרי יש לו לגומרה, כגון תקיעת שופר וקרי' הלל, וקרי' מגילה וק"ש וכיוצא בהן דלא סגי ליה שלא יגמור את שמע כולה אין צריך לחזור ולברך, הילכך אם בירך על מצות תקיעה ותקע קשר"ק וסח בנתים אין צריך לחזור ולברך דלא סגי ליה שלא יגמור כל הלכו' תקיעו' שופר ולא הסיח דעתו מן הברכה כ"ש. אב"ן. וכן כת' רבי' סעדיה ז"ל, שאין רשות לתוקע ולשומעי' לשוח עד שישלימו כל התפילה.
באתי לפרש בקוצר ענייני התקיעות. שנינו סדר תקיעות שלש שלשלש שלש, בר"ה כתי' ג' תרועות שבתון זכרון תרועה יום תרועה, והעברת שופר תרועה בחודש השביעי, וכל מקום שנ' תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כדמוכח התם, ותרועה מתורגם יבבא, וכתי' באימיה דסיסרא נשקפה ותיבב, ולא ידעינן אי גניחה ויללה, וסתמא ברישא גנח והדר יליל, אי גניחה ולא ילילא, אי ילילא ולא גניחה, ולצאת ידי חובה מהספיקות, עושין קשר"ק שברים לשון גניחות שלשה כדרך הגונח מתוך צערו ויליל התרועה שהיא גניחות האדם ארוכה בסוף גניחותיו הקצרות, ושיעור תקיעה כתרועה, ותרועה כג' יבבות, ואי גניחה וילילה הא עבדינן קשר"ק \raster)90-,90-(="Z)5(" ואי גניחה ולא ילילה הא עבדי קש"ק "Z)5]" ואי ילילא ולא גניחה הא עבדי קר"ק "Z)5[" הא בלא הכי לא סגי משום הפסק הפשוטו' לתרועה, דאי גניחה ולא ילילא הא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה שבסוף קשר"ק, ולהכי עבדינן קש"ק, ואי יללא ולא גניחה הא מפסקי להו שברים בין תקיעה ראשונה לתרועה בקשר"ק, ולהכי עבדינן קר"ק, הרי לך בקשר"ק, קש"ק, קר"ק, יצאנו מכל הספיקות והפסקות וקיימנו תרועה אחת לבדה, ולשלשת התרועו' צריך לעשות אלו שלשת הסימני' כל אחד ג' פעמי' הבא לצאת ידי חובה שהן ל' קולות כנגד ל' קולות שהיו תוקעי' במקדש בירוש'. ולסדר מוסף יש לעשות אלו ג' סימנין פעם אחת למלכיות, ופעם אחת לזכרונות, וכן לשופרות, וחשו חכמי' לטורח הציבור, ואחרי שעשאום מיושב נמנעו לעשותן מעומד על סדר הברכו', אע"פ שעל סדר הברכו' הוא עיקר. ומנהג ספרד ופרובינצ' הוא כך קשר"ק למלכיות, קש"ק לזכרונות, קר"ק לשופרות, (וכן) [ובין] כולם ארבעי', אך בצרפת יש מקומות שעושין קשר"ק למלכיות, וכן לזכרונו', וכן לשופרות, על פי רבי' יעקב מ"כ, וכן עושין בכל קנפייא ובורגונייא דטוב לנו לחוש על הספיקות ולא לחוש על ההפסקות, דא"ר יוחנן שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא. זו היא סברת רבינו נ"ע. וכן עיקר. אב"ן.
ואמ' ר' יצחק למה תוקעי' ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן, ומדתלי טעמ' בעירבוב שטן למדנו שאם שמע תקיעות דמיושב ולא מעומד או מעומד ולא מיושב שנטרפה לו שעה יצא, דעיקר המצווה תשע תקיעות ותו לא, ותנן [ל"ג ע"ב] מי שבירך ואחר כך נזדמן לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג' פעמי', ותנן סדר תקיעות שלש שלשלש שלש, וא"ר יוחנן שמע [תשע] תקיעות בט' שעות ביום יצא, מט' בני אדם כאחד לא יצא, בזה אחר (לא) זה יצא, ואף בסירוגין, ואף כל היום כולו, ובלבד על הסדר, ובירושל' תקיעות אפי' שומען כל היום יצא, והוא ששומען על הסדר, ובבבלי ברכות ותקיעות דכל השנה אין מעכבות זו את זו, אית מפ' שאם הקדים אהבת עולם ליוצר אור כדאי' בפ' (היה קורא) [מאימתי] [ברכות י"א ע"ב] ובפ' אמ' להם הממונה [תמיד פ"ה מ"א], ובירוש' דפ' היה קורא ובשעת הדחק כי התחיל בעניין התמיד שהיו משכימי', ואיכא דאמ' ברכות ותקיעו' שלתעניו' אם הקדים ברכה לחבירתה משש הנוספות מי שענה והקדים תרועה לתקיעה, אבל ברכות דר"ה וכפור ותקיעותיהם מעכבות שאם הקדי' זכרונו' ושופרות למלכיות ותרועה לתקיעה לא יצא, כדאמ' הקב"ה [ט"ז ע"א] אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרו', מלכיות כדי שתמלכוני עליכם, זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. וסדר התקיעו' פשוט' לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע, ותנייא בתוס' תקיעות וברכות בין שהקדים ברכות לתקיעות או תקיעות לברכות יצא, וביחיד, אבל ציבור לא יצא, דתנייא כשהוא שומען שומען כו' למעלה. ויחיד שלא יתקע חבירו תוקע לו, ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו, פי' שלא התפלל ברכות שלר"ה. למדנו מזה דיחיד נעשה שליח לחבירו יחיד להוציאו ידי חובת מצות שופר, וכן במגילה, וכן בכל המצות, אך אין היחיד נעשה שליח לחבירו להוציאו מידי חובת תפילה אלא כשהוא שליח ציבור, ודאמרי' בסוף פ' ראוהו ב"ד [כ"ט ע"א] כל הברכו' כולן אע"פ שיצא מוציא במידי דהוייא חובת יחיד וחובת ציבור בכל המצוות דיחיד נעשה שליח צבור וליחיד ואע"פ שיצא מוציא, אבל תפילה וכיוצא בה דאין שליחות ביחיד אלא בעשרה אין היחיד נעשה שליח להוציא חבירו בין יצא בין לא יצא אלא בציבור. ה"ר יצחק בן גיאת.
ושמעתי כי במדינת בבל עושין מאה קולות, וכן כתו' בערוך בערך [ערב] כנגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא, וכך מנהגם מיושב ל' קולות כמנהג כל הגולה, וכן מעומד למוסף כשהיחידים מתפללי' אחד תוקע להם על סדר הברכות, שלשי' שלשת הסימנין למלכיות, וכן (למלכיו') [לזכרונות] וכן לשופרו', וכשהשליח ציבור אומ' המוסף בקול רם להוציא את מי שאינו בקי שלשים על סדר הברכות הרי תשעים קולות, ולאחר סיום התפילה לפני קדיש בתרא תוקע להם היחיד עשרה קולות, כדאמ' לא שמע קל אודניה מקל תרועות דבירושל' הרי מאה קולות, כנגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא, כך קיבלתי. ומצא' סמך לדבר [בילמדנו] בפ' אמור אל הכהנים, זהו שאמ' הכתו' הן אתם מאיין ופעולתכם מאפע תועבה יבחר בהם, הן אתם מאיין מליחה סרוחה, ופעולכם מאפע, ממאה פעיות שהאשה פועה בלידתה צ"ט למיתה ואחת לחיים, וצריך לפרש שרוצה לומ' (כשנתיישבה) [כשנתיבבה] בחבלי יולדה באו לה כאשה היושבת על המשבר, וכיולדה פועתה ונבעתה, ושלום. אב"ן הירחי.
תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת, פי' תקע קשר"ק ותקיעה שבסוף האריך כשתים להעלותה לסוף קשר"ק ולתחילת קש"ק אין בידו אלא אחת היא תקיעה ראשונה שלקשר"ק, וכן מוכח בירושלם, [ר"ה פ"ג ה"ג] תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת, ר' אבא בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו למה רישא מצטרף גבי סיפא וסיפא גבי רישא מצטרף, לא רישא אית לה סיפא, ולא סיפא אית לה רישא, ודאמרי' בבבלי [כ"ח ע"א] למימרא דסבר רבא דאמ' שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה חוץ לבור יצא, דשמע תחילת תקיעה בלא סוף, או סוף בלא תחילה יצא, והתנן תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת, ואמאי ליסליק ליה בתרתי, פסוקי תקיעתא לא מפסקינן, כלומר ולא יעלה כלל אפי' לאחת, אבל שמע סוף בלא תחילה, או תחילה בלא סוף יצא, ובלבד שיהא בו שיעור תקיעה, הרב אבן גיאת.
ותנן, כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב דברי ר' מאיר, ר"ג אומ' שליח ציבור מוציא את הרבי' ידי חובתן, תנייא [ל"ד ע"ב] אמ' לו לר"ג למה ציבור מתפללין, אמ' להם לדבריכם למה שליח ציבור מתפלל להוציא את שאינו בקי. ירוש' הלכה כר"ג באילן תקיעתא והוא שיהא שם מראש התפילה, א"ר שמעון חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי אבל דבעיר לא, ועם שבשדות דאניסי ואקיימי בבית הכנסת דשמעי משליחא דציבורא מראש ועד סוף, אבל דעיר לא אניסי ודקיימי בבית הכנסת דלא שמעי משליחא דציבורא מתחי' ועד סוף לא פטר ומחייבי לצלויי. וכן כת' רב סעדיה ז"ל, ברכות שלר"ה שליח ציבור מוציא ידי חובת העומדי' שם המכווני' בתפילתו מתחילה ועד סוף ואין צריכי' עוד להתפלל.
<h2>דף לד:</h2>
וא"ר יהודאי ז"ל וכהן צדק יחיד בכל תפילותיו צריך לומ' מלוך (כש"ה) [כש"ח] המליכוני עליכם כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר, וכן מנהג בשתי ישיבות.
וכת' ר"מ גאון ז"ל, יחיד דמצלי בר"ה אי גמר עלינו לשבח לימא בלחישא ואי לא אמ' לימא מלוך, ולא ליתקע ליה חבריה על סדר התקיעות כי היכי דתקיע שליח ציבור אלא כי היכי דמתרמי ליה, דתנייא כשהוא שומען שומען על הסדר, ועל סדר ברכות, ולא אמרו אלא בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ושלא על הסדר ברכות, פי' על הסדר, קשר"ק קש"ק קר"ק ג' פעמי' כל סימן וסימן, ועל סדר ברכו' ג' הסימני' למלכיות, וכן לזכרונו' וכן לשופרות.
וכת' רב נטרונאיי, דנהיגי' בתרתין מתיבתא בר"ה לצלויי שליח ציבור תשע, וציבור שבע דנפקי לה מתשע בצלותא דשליחא, ויחיד בביתו תשע להוציא ידי חובתו במלכיות זכרונות ושופרות, וכן כת' רב עמרם ז"ל וכל אותן שאינן באין לבית הכנסת חייבי' בתשע, דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות כו', וכן כת' רבי' שרירא, ורבי' היי בנו ז"ל כרב נטרונאיי. ומנהג כל ישראל שהציבור מתפללין תשע וראיות הרבה, מדתנן כשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב, ושליח ציבור תשע מתפלל לכולי עלמא, ועוד דאמרו לו לר"ג לדבריך למה ציבור מתפללי' (ושליח ציבור תשע) אמ' להם כדי להסדיר שליח ציבור לעבור לפני התיבה בקול רם ולהוציא את שאינו בקי, ושליח ציבור תשע הוא דמצלי כמה שסידרו לו, ואם הם מתפללין שבע מה יסדרו לו, ועוד היה לו להשיב כלום ציבור מתפללי' תשע שלא יצטרך שליח צבור להוציאן ועוד דקאמ' להם למה שליח ציבור יורד, והלא צריך לירד ולהוציאם בתשע שלא התפללו אלא שבע ותו לא מידי, כך כת' הרב בן גיאת ז"ל.
<h2>דף לה.</h2>
ואין מזכירין בר"ה את יום ראש החודש הזה, דאמ' בפ' בכל מערבי' [מ' ע"א] דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, ועוד כתי' תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו, אי זהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומ' זה תשרי. וכן אמ' בירושל', [שבועות פ"א ה"ד] א"ר יעקב בר אחא בשם ר' דוסא העובר לפני התיבה בי"ט שלר"ה אין צריך להזכיר ר"ח עם שלר"ה כלל. ופי' ר"ש דאם הוא מזכיר במוספי' קורבנו' ר"ה ואינו מזכיר שלר"ח נמצא כממעט את המוספי' שהוא אומ' את מוספי יום הזיכרון, ולא יפרש את שלר"ח אלא שלר"ה, וטוב לו שלא להזכיר כלל, דהא כיוון דאמ' כמו שכתו' בתורתך שוב אינו צריך, כדאמ' בסוף ר"ה, כך מצ' בתשובותיו בצרפת. ואם חל בשבת מזכיר שלשבת תחילה דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.
מנהג כל צרפת [ורוב חכמי] (ו)פרובינצ' להתענו' ערב ר"ה. ויש לי סמך בתנחומ' באמור אל הכהני', ולקחתם לכם ביום הראשון, והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עוונות, בשם ר' לוי משל למדינה שחייבת למלך מס גדול ולא היו פורעי', הלך לגבותה עד שנתקרב כעשרה מילין יצאו גדולי העיר לאפנטי שלמלך ואמרו לו אין לנו מס ליתן, הניח להן מחצה, נתקרב יותר אל העיר יצאו בריוני העיר לקראתו הניח להן מחצה על מחצה נתקרב יותר מעט אל העיר יצאו כלם לקראתו, אף כאן המלך הוא הקב"ה ובני המדינה אלו ישראל המסגלי' (מעות) [עוונות] בכל שנה ושנה. ערב ר"ה הגדולים מתענים ומוותר להם שליש העוונות, בעשרה הימים בינוני' מתעני' ומוותר להם השליש, ביום הכיפורי' מתענים כולם ומוותר להם הכל שנ' כי ביום הזה יכפר עליכם, ונ' בירושלמ' כי מי גוי גדול [אשר לו אלהים קרובי' אליו] כיי' אלהי' בכל קוראינו אליו, אין אומה זו כאומה אחרת, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורי' ומתכסה שחורי' ומתעטף שחורי' ומגדל שער שאינו ידוע היאך דינו עולה, אבל ישראל לובשים לבנים ומתעטפי' לבנים ומגלחי' שערן ואוכלי' ושותי' ושמחים שיודעים כי הקב"ה יעשה להם נס, כך ר"ל מגלחין את שערן ערב ר"ה שלא יהו פריעי ראש ביום הדין ומתעטפי' לבנים לכבוד י"ט ואוכלי' ושותי' ושמחי' בר"ה, דכך אמ' להם עזרא לישראל אכלו משמ' ושתו ממתקי' ושלחו מנות לאין נכון לו. ומכאן תשובה למתעני' בר"ה כי המקרא עומד וצווח אכלו משמני' וגו' [ו]אל תעצבו, ובר"ה הוא דכתי' בספר עזרא, ועוד י' ימי תשובה איקרו, יימי צום לא איקרו והתשובה היא המועלת ולא התענית, כדאמ' בתעניות [ט"ו ע"א] אחינו לא נאמ' באנשי נינווה וירא י' את שקם ואת תעניתם אלא וירא י' את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, ובסוף יומא ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות ובימי' טובים ענש איסור מלאכה שנוהג בשבתו' וימים טובי' אינו טוב שיענש. ובברכות פ' [שלשה שאכלו], [מ"ט ע"ב] שבתות וי"ט דלא סגי דלא אכל אם טעה ולא הזכיר מעין המאורע מחזירי' אותו לאחר שפתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. ובתענית ירושלמ' [פ"ב הי"ב] בכל מתעני' חוץ משבתו' וי"ט וחול המועד ור"ח וחנוכה ופורים. ובפ"ק דשבת ירושל' [ה"ג] ר' חייא רבה מפקד לרב אין את יכיל למיכל כל (שהוא) [שתא] חולין בטהרה אכול, ואי לא תהי אכיל שבעה יומין מן שתא. פי' ז' ימים שבין ר"ה וי"ה זולתי שני ימים טובים שלר"ה שבוודאי יש לו לאכול בטהרה, ובכל הימים טובים כמו כן, דכיון שחייב אדם לטהר את עצמו ברגל כדאית' (בחגיגה) [בראש השנה] [ט"ז ע"ב] כל שכן שיש לו לאכול בטהרה ובכיפור לא יאכל, הנה ז' הימים שהיה מצריכו לאכול בטהרה לכל הפחות. הא למדת שבעשרת הימים יכול לאכול ובטהרה ובתשובה דהכל תלוי בזה. אב"ן.
וכן כת' רב נטרונאי, בי"ט הראשון שלר"ה אין להתענות כד מן התורה הוא, אבל ביום שיני ובשבת [יכול] להתענות. ואין נראה לי כי הוא סותר דבריו, שגם השבת מן התורה דכתי' ביה וקראת לשבת עונג, וחמור מי"ט לגבי אוכל נפש, ועוד י"ט שיני ספק מן התורה הוא ויש בו להחמיר כראשון, דשלחו מתם הזהרו במנהג כו' בריש י"ט ולא הקלו בו אלא לעניין מת ובמקום בני תורה, אבל שלא במקום בני תורה [לא] כדאמ' בשבת פ' תולין. אב"ן. אבל דברי רבי' היי הם הנראי' לעינים, שכת' כך, ולהתענות בשני י"ט שלר"ה, ובשבת שבין ר"ה לכפור אסור שהרי פרנסי הדור הראשוני' אמ' לישראל בר"ה אכלו משמ' ושתו ממתקי' כו'. וכן בשבת שובה אין להתענות שהרי שבת ט' באב או ערבו אוכל ושותה כסעודת שלמה המ' בשעתו ודחו התעני' לכבוד השבת ואף בערב שבת אי בעייא לן אם מתענה ומשלים כ"ש שבתות אחרונות דלא דחינן משום תענית דרשות לעשות תשוב', ולא אמ' חכמ' [ברכות ל"א ע"ב] לדחות עונג שבת אלא להתענות תענית חלום משום צערא דגופא דאין לך עונג גדול מזה שקורעי' לו גזר דינו, ואפעפ"כ אמרו ליתיב תעניתא על תעניתא, ודרשו י' בהמצאו לאו בתענית' תלייא מילת', וי' ימי תשובה איקרו, י' ימי צום לא איקרו, וכל מי שאינו רוצה להתענות בהן אין כופין אותו אלא בתענית הכתו' על פי התורה ועל פי הקבלה, וכ"ש בשבת, דאמרי' בפסחי' [ס"ח ע"ב] פ' (מקום שנהגו) [אלו דברים] הכל מודים בשבת דבעי לכם וקראת לשבת עונג.
אמרי' (בנדרי') [בכריתות], השתא דאמרת סימנא מילתא היא לנקוט איניש בריש שתא רובייא, וכרתי, ותמרי, ד[י]רבו זכיותינו, יכרתו שונאינו יתמו עוונותינו. ומכאן יש לי סמך למנהג פרובינצ' לקחת כל עינייני חידוש ולתת על השלחן בלילי ר"ה לסימנא טבא לכל שנה הבאה, ראש כבש שיהיו לראש ולא לזנב, וריאה שהיא דבר קל וכמ' דברי' ומנהג אבותי' תור' היא. אב"ן.
מנהג צרפת להתחיל מר"ח אלול ואילך לתקוע בכל יום, ויש לי סמך לדבר בפרקי ר' אליעזר, בר"ח אלול אמ' הקב"ה למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר ואל יתעו עוד ישראל אחר ע"ז והקב"ה נתעלה באותו שופר שנ' עלה אלהי' בתרוע' י' בקול שופר, לכן התקינו לתקוע בר"ח אלול בכל שנה ושנה, והצרפתי' עושים אף משם ואילך. אב"ן.
מנהג כל ישראל להשכים ולומ' תחנוני' מר"ה ועד כיפור שהם ימי רחמ' כדאמ' בר"ה דרשו י' בהמ', אמתי בי' ימי' שבין ר"ה ליה"כ. ויש מקומות בספרד שמתחילין מר"ח אלול, ויש לי סמך למנהגם מפני שעלה משה למרום בר"ח אלול לקבל לוחות האחרונות וירד ביום הכיפו' ולכך הוקבע לדורות יום מחילה וסליחה שנ' לו סלחתי כדבריך. אב"ן.
